Eternal Sahabes

At “Drama of Identities” curated by Irena Gordon, in Beth Hatefutsoth Museum.

[Hebrew Follows]

Eternal Sabbath

In one of Samuel Rotman and Joao Delgado’s many meetings in the early 1950s in a British coffee shop in Buenos Aires, following a historical game of dominos¹, Delgado raised a philosophical question that had occupied Samuel for many years (according to Rotman it had only been a matter of minutes): If the Jews’ Sabbath candles were never extinguished, what would happen to the Sabbath?²

Delgado answered his own question and also raised the following hypothetical conjecture: in the case of the lights not extinguishing, Jewish workers would be able to stop working without delay and their lives would become a perpetual First of May or, more precisely, an eternal Sabbath (Delgado was not Jewish and did not know that most Jewish workers were Bund members and did not observe the Sabbath). The thought did not come out of nowhere: Delgado’s “every day is the First of May” worldview was expressed in the creation of 300 calendars in which every day was May 1^st—with the exception of December 31^st, which appeared as April 30^th, which had little effect on the rest of the days of the year. The Argentinian Workers’ Union was not impressed by the calendar and refused Delgado’s offer to give them as a gift to the workers on May 1, 1951. Delgado stored the calendars in a secret place until the following First of May and gave one as a gift to Arturo Maure, who stopped working from the moment of its receipt.

Twenty-seven years later, almost a year after Delgado’s disappearance in Argentina’s military dictatorship, Samuel Rotman created electric Sabbath candlesticks which he called “Eternal Sabbath,” in a tribute to Delgado. They were both an affront to Jewish time and a memorial candle for the poet (so it was written in handwriting on the receipt of purchase for the lightbulbs. The receipt is lost, but the lamps are still on the candlesticks).

Following the famous Argentinean lightbulb shortage of 1978, the “Eternal Sabbath” candlesticks served to keep the Sabbath in the house of Usher and Malke Rotman, the parents of the artist. The caretaker Cristina—an eternal Shabbes Goy—would light the candlesticks every Sabbath. It was never clear who turned off the candlesticks, how, and if at all.

In 1995 the candlesticks returned to the home of Samuel and in 2009 were brought to Israel as a donation to Sala-Manca Group’s Joao Delgado Meaningless Object Collection.

Technical details:

ready-made

white lacquer-covered base

two candlesticks

two lightbulbs

white electric chord

short black electric chord

electrical outlet

white insulation tape

Manufacturer: Samuel Rotman

Courtesy of the “Joao Delgado Collection” of Sala-Manca Group

שבת תמיד

באחת הפגישות הרבות בין סמואל רוטמן לז'ואו דלגדו בתחילת שנות ה-50 בבית הקפה הבריטי בבואנוס איירס, אחרי משחק דומינו היסטורי[1], העלה דלגדו שאלה פילוסופית שהעסיק את סמואל שנים רבות (לפי רוטמן עצמו כמה דקות ספורות): אילו הנרות של שבת היהודים לא היו נכבים מה היה קורה לשבת?[2]

דלגדו ענה לעצמו והעלה גם את ההשערה ההיפותטית הבאה: במקרה של אי-כיבוי הנרות, היה בכוחם של הפועלים היהודים להפסיק לעבוד לאלתר ולחיות את חייהם באחד במאי נצחי או ליתר דיוק בשבת נצחית (דלגדו לא היה יהודי והוא לא היה מודע לכך כי רוב הפועלים היהודים היו בונדיסטים ולא שומרי שבת). המחשבה לא נולדה בחלל ריק: "כל יום הוא ראשון במאי" היתה תפיסת החיים של דלגדו שקיבלה ביטוי מוחשי בייצור של 300 לוחות שנה בהם כל יום היה אחד במאי –  חוץ מה-31 בדצמבר שהופיע בתור 30 באפריל ללא השפעה רבה על יתר ימי השנה. הסתדרות העובדים של ארגנטינה לא ראתה בלוח השנה שום חידוש וסירבה  להצעתו של דלגדו להעניק את לוחות השנה כשי לפועלים באחד במאי 1951. דלגדו אחסן את לוחות השנה במקום סודי באחד במאי שנה לאחר מכן ונתן לוח שנה אחד מתנה לארטורו מאורה שהפסיק לעבוד מאז קבלת הלוח.

עשרים שנה ושבע שנים מאוחר יותר, לקראת שנה מהיעלמותו של דלגדו בדיקטטורה הצבאית בארגנטינה ייצר סמואל רוטמן פמוטי שבת חשמליים שכינה "שבת תמיד": מחווה לדלגדו - קריאת תיגר על הזמן היהודי ונר תמיד לזכרו של המשורר (כך היה רשום בכתב היד של קבלת הקנייה של הנורות. הקבלה הלכה לאיבוד, הנורות עדיין על הפמוטים).

לאחר המחסור המפורסם בנרות של שנת 1978 בארגנטינה פמוטי "שבת תמיד" שימשו לשמירת השבת בביתם של אשר ומלכה רוטמן – הוריו של היוצר. המטפלת קריסטינה – גויה של שבת תמיד – נהגה להדליק את הפמוטים כל ליל שבת. לא ברור היה אף פעם מי כיבה את הפמוטים, איך ואם בכלל.

ב-1995 הפמוטים חזרו לביתו של סמואל והם הובאו ב2009 לארץ כתרומה לאוסף של אובייקטים חסרי ערך ע"ש ז'ואו דלגדו שברשות קבוצת Sala-Manca.

פרטים טכניים:

רדי-מייד

בסיס מצופה לקה לבנה

שני פמוטים

שתי נורות

כבל חשמל לבן

כבל חשמל קצר שחור

שקע.

סרט בידוד  לבן.

יצרן: סמואל רוטמן

אוסף "ז'ואו דלגדו" של קבוצת Sala-Manca ובאדיבותה.